- "הטרדה אחרת" -   ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין חשוב ותקדימי, שבמרכזו השאלה: האם מחאה ליד בית פרטי, אפילו חד-פעמית, יכולה להיחשב *כעבירה פלילית* של פגיעה בפרטיות?   על הדרך, השופטים התייחסו בהרחבה למשמעות המשפטית של פרטיות, להתמודדות עם חוק עמום, ולגבולות חופש הביטוי. >>

נתחיל, כרגיל, בעובדות.   במרכז סיפורנו – מרדכי (מוטי) לייבל, שם שאולי מוכר לכם מהקמפיין נגד עובדות סוציאליות ופקידות סעד, שבה נכרך גם שמה של לורי שם טוב.   המקרה הנוכחי לא עסק בפרשה "הגדולה" שבה הוא מואשם, אלא בתיק "קטן", שבסופו של דבר התכנס לאירוע בודד, שהתרחש בשנת 2014. >>

לפי כתב האישום, לייבל נטל כרזות בגנותה של א', עובדת סוציאלית במשרד הרווחה, ותלה מספר רב שלהן בסמוך לביתה הפרטי של א'. הכרזות כללו את תמונתה של א', שמה, ואמירות קשות בגנותה (שלא נחזור עליהן).   בגין הנטען, לייבל הואשם בעבירה של פגיעה בפרטיות, בחלופה של ביצוע "הטרדה אחרת". >>

אציין, שלייבל הואשם בעוד כמה אישומים, שאינם מענייננו, ושמרובם זוכה.   בימ"ש השלום זיכה את לייבל מפגיעה בפרטיות, אך המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי – וערעורה התקבל. הפעם לייבל הוא שפנה לביהמ"ש העליון, שדן בהליך, בהסכמה, כאילו היה ערעור בזכות (אף שמדובר ב-"גלגול שלישי"). >>

את פסק הדין המוביל כתב קרא, והוא פתח בלשון החוק.   סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה רשימת מקרים שהם בגדר "פגיעה בפרטיות", וככזו הם גם עבירה פלילית.   החלופה הרלבנטית לענייננו היא סעיף 2(1) סיפא, הקובע שפגיעה בפרטיות היא גם "הטרדה אחרת" – תיבה בעלת נוסח עמום, ומה שמכונה "עבירת סל". >

מטעם זה, לייבל טען תחילה שהרשעתו בפגיעה בפרטיות בשל "הטרדה אחרת" – פוגעת בעיקרון החוקיות, שכן מדובר בעבירה בעלת "רקמה פתוחה", שהפרט לא יכול לדעת את גבולותיה.   קרא לא התקשה לדחות את הטענה הזו, והזכיר עבירה עמומה אחרת, שעלתה לאחרונה לכותרת – הלא היא העבירה של הפרת אמונים. >>

קרא הפנה לפרשות שבס, חסן ושחם – כדוגמה לפסקי דין שבהם עיצב ביהמ"ש העליון, הפרשן המוסמך של החוק, את גבולותיה של עבירת הפרת האמונים העמומה שניסח המחוקק. כפי שעשו השופטים בפרשות אלה, כך נדרש עתה ביהמ"ש העליון לעצב את גבולותיה של "הטרדה אחרת" כפגיעה בפרטיות.   אז מה זה "הטרדה"? >>

את המסע הפרשני קרא החל בסקירה נרחבת של סעיפי חוק אחרים שמזכירים את המונח "הטרדה", ואת האופן שבו הוא פורש בפסיקה (דוגמה אקטואלית נוספת – "הטרדת עד").   לאחר מכן, קרא פנה להתמודד עם הערך המוגן שבסיס חוק הגנת הפרטיות – שבאופן מפתיע, הוא כמובן הגנה על הפרטיות.   אבל מה זה "פרטיות"? >

בניגוד למה שאולי נדמה לכם, ההגדרה של "פרטיות" ושל הזכות לה – אינה פשוטה. בין השאר, קרא הפנה לפרופ' @Michael Birnhack, מומחה משפטי עולמי בתחום שנמצא כאן איתנו בבועת הטוויטר, וסקר את הגישות המשפטיות השונות.   אלא שבנסיבות העניין, לא היה צורך להתפלפל סביב גבולותיה של הזכות לפרטיות. >>

בענייננו, הפגיעה של לייבל היתה ממש בליבת הזכות לפרטיות, בזכות "להיעזב במנוחה", בדגש על מימוש הזכות הזו בביתו הפרטי של אדם. כלומר, מדובר בסיטואציה שלא ממש עוררה ספק.   לכן, בסוף המסע הפרשני, קרא לא ממש עיצב את גבולותיה של "ההטרדה האחרת", והם נותרו עמומים כשהיו (ראו בפיסקה 21). >>

הסוגיה הבאה היתה טענתו של לייבל לפיה המחאה נגד א' היתה חלק מחופש הביטוי, ולכן אין מקום להפלילה ולראות בה "הטרדה אחרת".   מדובר, כמובן, במקרה שמצריך איזון בין שתי זכויות חוקתיות: הזכות לפרטיות מחד, וחופש הביטוי מאידך. ואיך עושים איזון שכזה?   כאן נעזר קרא בפסיקה ממקרים קודמים. >>

הפסיקה הזו באה לעולם בהליכים מינהליים סביב הפגנות, מהם עלה שיש איסור על מחאה ליד בית פרטי, ושמחאה כזו נועדה קודם כל ליצור השפעה בלתי לגיטימית על מושא ההפגנה, ורק לאחר מכן לממש את חופש הביטוי של המוחה.   ומנסיבות העניין, קבע קרא, עולה שלייבל בעיקר רצה להטריד, ורק אחר כך להתבטא. >>

בהמשך, קרא הדגיש שגם "משמרת מחאה חד-פעמית מול ביתו הפרטי של עובד הציבור יכולה בנסיבות העניין להשתכלל לכדי עבירה של פגיעה בפרטיות. היות המעשה של תליית הכרזות 'חד פעמי' – אינו שולל כשלעצמו את קיומה של העבירה".   ונראה, שהכלל הזה כוחו יפה לא רק ביחס לעובדי ציבור, אלא בכלל. >>

אשר ללייבל עצמו, קרא קבע שמעשיו חשפו פרטים אישיים על א', ושתליית הכרזות ליד ביתה הפרטי פגעה בזכותה של א' להיעזב במנוחה. מעשה שכזה אינו חלק מחופש הביטוי, אלא ירידה לחיי הזולת בביתו-מבצרו.   המעשה של לייבל, לפי קרא, היה בגדר חדירה למרחב הפרטי של א', והוא בגדר מקרה קיצוני וחריג. >>

לפיכך, קרא קבע כי מעשיו של לייבל הם בגדר "הטרדה אחרת", אשר פגעו בפרטיותה של א', דחה את ערעורו והותיר את ההרשעה בעינה.   השופטת הבאה היתה וילנר, שככלל הסכימה עם קרא. בסוף פסק דינה, וילנר התייחסה לאופן האיזון הנדרש במקרים דומים בין חופש הביטוי והמחאה לבין הזכות לפרטיות. >>

לפי וילנר, הפרמטר המרכזי הוא העניין הציבורי שבפרסום המידע הפוגע בפרטיות. ולשיטתה, כדי לקבוע מתי מעשה חוסה תחת חופש הביטוי, ומתי נחצה הגבול הפלילי לעבר "הטרדה אחרת" – יש להידרש לשאלה האם היתה הצדקה ציבורית למעשה, במובן זה שיש אינטרס ציבורי בחשיפת המידע באופן שבו הדבר נעשה. >>

ביחס ללייבל, וילנר לא התקשתה לקבוע כי המעשה שלו לא נועד להגשים את חופש הביטוי, אלא להטריד באופן בוטה עובדת ציבורית.   וילנר הוסיפה: "שומה על בית המשפט להגן על כל אדם בכלל ועל עובדי ציבור בפרט, העושים את מלאכתם, ובין היתר, להגן על החיץ שבין מקום העבודה לבין חייהם הפרטיים". >>

השופט האחרון היה הנדל, והחלק המעניין בפסק דינו הוא ההתייחסות הנרחבת שלו לעמימותה של עבירה מסוג "הטרדה אחרת", והדוגמאות הרבות שהוא הביא לעבירות נוספות שהן בעלות "רקמה פתוחה".   בגלל העמימות הזו, בדומה להפרת אמונים, הנדל קבע שכדי שמעשה הטרדה יהפוך לפלילי - צריך "פן מחמיר". >>

את אותו יסוד של "פן מחמיר" הנדל לא מגדיר, אבל קובע שהוא התקיים בעניינו של לייבל, הן בשל העוצמה של הפגיעה בפרטיותה של א' (אף שהמעשה היה חד פעמי), והן משום ש-א' היה כאמור עובדת ציבור, והמעשה נועד לשבש את יכולתה למלא את תפקידה כעובדת סוציאלית.   בשורה התחתונה, הערעור נדחה פה אחד. >>

עד כאן פסק הדין. וכעת, הערות ופרשנות:   א. פסק הדין אולי "קטן", אבל למיטב ידיעתי מדובר בתקדים היסטורי – זו הפעם הראשונה שבה אדם מורשע בפגיעה בפרטיות בגין מחאה ליד בית פרטי. עד כה, פסקי הדין שעסקו בסוגיה היו כמובן מתחום המשפט המינהלי, דהיינו איפה המשטרה תאפשר או תמנע הפגנות. >>

ב. פסק הדין הוא עוד דוגמה מאלפת לצורך ביציקת תוכן פרשני לתוך חוק, לרבות ביחס לדין הפלילי.   כידוע, לאחרונה יש "מומחי משפט" שונים שזועקים חמס בגנות העובדה שבית המשפט "ניכס לעצמו" את הזכות לפרש חוק. ובכן, עיניכם הרואות שהמחוקק עצמו מעדיף לא אחת ניסוח עמום שמצריך פרשנות שיפוטית. >>

ג. בעת הזו, קשה להעריך מה תהיינה ההשלכות של פסק הדין.   עובדתית, נפל דבר – מחאה חריפה ליד בית פרטי של איש ציבור הופללה, ביהמ"ש העליון קבע באופן ברור שמעשה שכזה, אפילו חד פעמי, עלול להביא להרשעה פלילית בעבירה מסוג פשע.   המבחן יהיה, כמובן, במקרים העתידיים, שיש להניח שעוד יגיעו. >>

ד. פסק הדין גם משתלב עם המגמה ההולכת וגוברת להרחיק את המחאה ואת ההפגנה מחייהם הפרטיים של אישי ציבור – תופעה צברה תאוצה בעשורים האחרונים.   הרצון להפגין ליד בית פרטי מובן, בעיקר משום שאז ההפגנה אפקטיבית יותר. אבל, האיזון בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות מחייב את הרחקת המפגינים. >>

נסכם:   ביהמ"ש העליון, בפסק דין תקדימי, אישרר את הרשעתו של מוטי לייבל, בגין פעילות מחאה חד-פעמית שביצע ליד ביתה הפרטי של עובדת ציבור, משום שבמעשיו הפר את האיזון הקבוע בדין בין חופש הביטוי וההפגנה לבין הזכות לפרטיות.   בעת הזו, קשה להעריך את כלל משמעויות פסק הדין.   זהו. שבת שלום.